רק ביום החמישי למלחמה הרשתה לעצמה רס"ן ד"ר שיר להתפרק. "זה היה הלילה הראשון שישנתי בבית", היא מספרת. "התינוקת שלי, בת שנה וחצי, ישנה לידי. הסתכלתי עליה, על הרכות שלה, ונזכרתי בסיפורי הזוועה ששמעתי על תינוקות שנשחטו. זה גמר אותי. לאיזה עולם הבאתי אותה? לעולם שבו נשחטים תינוקות טהורים?".
קראו עוד:
ד"ר שיר, רופאת שיניים בקבע, נשואה ואם לשלוש, הוקפצה ב-7 באוקטובר על ידי מפקדת חיל רפואה ראשי כדי לסייע בזיהוי החללים שהובאו למחנה שורה, בסיס האם של הרבנות הצבאית, שנמצא מדרום לרמלה. במהלך 14 ימי המלחמה הראשונים הובאו לשם גופותיהם של 1,300 בני אדם, ובהם 311 חיילים.
מאות אחדות מהן, רובן כנראה של אזרחים, עדיין לא זוהו. ככל שחלפו הימים, הגיעו משם דיווחים מסמרי שיער מבני משפחה שהגיעו למקום בתקווה שיתאפשר להם לזהות את גופת יקירן. משאיות הגיעו לבסיס בזו אחר זו פרקו עשרות גופות. המקום, מעידים גם אנשי הרבנות הצבאית, עבד כמו סרט נע, והמראות היו מזעזעים. אנשים דיברו על גיא צלמוות, על גיהינום.
המכון לרפואה משפטית אבו כביר זיהוי גופות חרבות ברזל
(צילום: אלי דסה | עריכה: שי קנפו)
ארבעה פרמטרים לזיהוי
רס"ן ד"ר ואפי, סגן ראש מערך רפואת שיניים בחיל הרפואה, מונה בנוהל חירום לסגן מפקד היחידה לזיהוי חללים והיה בין מקימי המערך הרפואי במחנה שורה. "כבר בשבת ההיא, בסביבות 10 הבוקר, הוקפצתי לשורה, וככל שחלפו השעות, הבנו שהאירוע רק הולך ומתעצם", הוא אומר. לדבריו, מתחם העבודה הרפואי מופרד מהמתחם הרבני, ובכל זאת, יש שיתוף פעולה מלא.
ראש מטה הרבנות הצבאית, אל"מ אבנר כהן, הוקפץ למחנה מבית הכנסת. "אנחנו בשמחת תורה", הוא משחזר, "אני באמצע תפילה ומוקפץ לשורה. אני מזעיק צוות ראשוני, שאת חלקו אני אוסף מהבתים. אנחנו מגיעים למקום ונערכים מיד לקליטת החללים. את חללי צה"ל מזהים בשטח אנשי הרבנות הצבאית, ומז"פ משטרתי מזהה את האזרחים.
"אלינו, לשורה, הגיעו הגופות בשקים ממוספרים ונקלטו בחדר ייעודי על ידי איש רפואה ואיש מהרבנות. מכיוון שאני כהן, את המראות הקשים ראיתי רק מרחוק, אבל הבנתי מבוגרי מלחמות שהם מעולם לא ראו כמות כזו של הרוגים והיקף כזה של אכזריות והתעללות".
רס"ן ד"ר שיר: "לא חשבתי ולא הרגשתי. הייתי על אוטומט, גופה ועוד גופה, כשאני מרגישה כמו בתוך סרט אימה. בשבוע הראשון למלחמה הייתי אדם כועס, ולקח לי משהו כמו שבועיים להירגע. ברור לי שאני עדיין מדחיקה"
צוות הזיהוי כלל רופאי שיניים ורופאים נוספים. "אם לא נלקחו מהחלל טביעות אצבע ודגימות DNA בשטח, אנחנו עושים את זה כאן", מסביר ד"ר רס"ן ואפי. "אנחנו עושים הכול כדי להפיק זיהוי בוודאות של 100%. ניתן לזהות גופה על ידי ארבעה פרמטרים: שיניים, DNA, טביעת אצבע ועדות אישית של מי שראה את המנוח לפני מותו. בנוהל הצה"לי יש לקבוע זיהוי על פי שניים מהפרמטרים האלה לפחות. רק כשיש ודאות מוחלטת, צוותי הרפואה מאשרים לאנשי הרבנות להמשיך לתהליך הקבורה".
6 צפייה בגלריה
אל"מ אבנר כהן. "לא ראו כמות כזו של הרוגים והיקף כזה של אכזריות והתעללות"
(צילום: דו"צ)
כבר ביום הראשון ללחימה הנייד שלו לא נח לרגע. "הייתה התנדבות מטורפת", הוא אומר. "עשרות רופאי שיניים, אם לא מאות, ביקשו להתנדב, וזאת בנוסף לפניות האקטיביות שאנחנו יזמנו".
ד"ר שיר מספרת שהתעוררה ב-7 באוקטובר לתוך המהומה. "בעשר התקשר אליי מפקד היחידה וביקש שאהיה זמינה. נשארתי בבית עם הבנות שלי, כשאני עדיין לא מבינה את גודל האירוע ולא יכולה לדמיין איזה דברים איומים אראה".
בשתיים היא הגיעה לשורה, ושעתיים לאחר מכן קיבלה את האמבולנס הראשון שהביא גופות של חללות. "אחרי שהשק נפתח", היא מפרטת את התהליך, "רופא כללי מזהה את סיבת המוות. באירוע הנורא הזה לא היו סימני שאלה, ובכל זאת הוא בדק פצעי ירי, רימון ורסיסי רימון. לקראת הערב זרמו עוד ועוד גופות, ועבדנו בארבעה חדרים במקביל. בינתיים הגיעו עוד אנשי מילואים שצוותו אלינו ועזרו לנו".
באהבה, במסירות ובכבוד
זיהוי באמצעות שיניים נעשה באמצעות שיקוף רנטגן. אם נעשו פגיעות בגולגולת, והיא חרוכה ואינה ניתנת לזיהוי, משתמשים רופאי השיניים במכשיר CT. את שקפי הצילומים, טביעות האצבע וה-DNA שהופקו מהמת, משווים לאלה שבוצעו ביום החיול, והם זמינים במאגר הצה"לי.
"בגלל המצב הקשה של חלק מהגופות", אומר ד"ר חאמד, "לא פעם התקשינו לבצע זיהוי דנטלי, ונעזרנו במכשירי ההדמיה המשוכללים ביותר. קיבלנו אותם מצה"ל. לא הייתה אפילו בקשה אחת שלנו שלא נענתה".
רב"ט (במיל') שרי: "באזרחות אני בכלל אדריכלית, אבל ב-7 באוקטובר העולם השתנה, ומחיי שגרה עברנו לחדרי זיהוי וטוהרה של הגופות, שחלקן היו במצב נורא, ובכל זאת, את כולן ניקיתי באהבה, במסירות ובכבוד"
ד"ר שיר מוסיפה שנעשו פניות גם להסתדרות הרפואית כדי לקבל חומרים ממרפאות שיניים, וזאת משום שבמאגר הצה"לי חסרו לעיתים פרטים. "עבדתי כמו רובוט", היא אומרת. "לא חשבתי ולא הרגשתי. הייתי על אוטומט, גופה ועוד גופה, כשאני מרגישה כמו בתוך סרט אימה. בשבוע הראשון למלחמה הייתי אדם כועס, ולקח לי משהו כמו שבועיים להירגע. ברור לי שאני עדיין מדחיקה. שחררתי רק את המינימום. אני עוד אעסוק בטראומה שחוויתי. אני סומכת על בעלי הפסיכיאטר, שיעזור לי".
אחרי שעבודת הזיהוי הושלמה, ולפני שהגופה הועברה לקבורה, היא לוותה על ידי רב"ט (מיל') שרי, בת 60, נשואה ואם לארבעה. "באזרחות אני בכלל אדריכלית", היא אומרת, "אבל ב-7 באוקטובר העולם השתנה, ומחיי שגרה עברנו לחדרי זיהוי וטוהרה של הגופות, שחלקן היו במצב נורא, ובכל זאת, את כולן ניקיתי באהבה, במסירות ובכבוד".
ככל שחלף הזמן, היא מנסה להתעשת, וזה לא קל לה. "אנחנו עדיין בהלם מכמות הרוע שראינו בגופות וממצבן של חלקן. יש לנו עדיין סיוטים מהריח. יעבור זמן עד שנצליח לשכוח אותו".
היא מספרת שעד לריאיון הזה היא לא אפשרה לעצמה לבכות. "אני פוחדת שאם אבכה, אתפרק. אני אישה שבורחת מבכי ומחזיקה פאסון. אני גם לא נותנת לעצמי להרגיש. מה שאני הכי רוצה זה שתדע כל אימא לחללה באיזו אהבה ורכות טיהרנו את הבת שלה", היא אומרת.
ואז היא פורצת בבכי.
